<h1>פסקי הרי"ד — חולין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[חולין קי"ב ע"ב] רב מרי בר רחל אימליח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה, אתא לקמיה דרב אמי, אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן והקופה שלהן. פירש המורה, וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הנבילה שהוא נוח להיבלע מן הדם. ואי קשיא למה אין אנו אומרים בציר כמו שאנו אומרים בדם, שאנו מתירין לפנינו למלוח שתי חתיכות ביחד, ולא אמרינן דפליט האי ובלע האי, מפני ששתיהן טרודות לפלוט, וכל זמן שהן טרודות לפלוט לא בלעי. והם הכי נמי נימא גבי ציר, שכמו שהנבילה מוציאה ציר גם השחוטה מוציאה ציר. ונימא שאין השחוטה בולעת ציר הנבילה מפני שהיא טרודה לפלוט את צירה. יש לומר לא דמי לדם, שהדם כולו יוצא במלח, והילכך הוא טרוד לצאת, שהמלח מוציאו כולו. אבל הציר אינו יוצא כולו במלח. שבודאי כי המלח מוציאו, שאילולי המלח אם נגעה נבילה בשחוטה לא אסרתה. אלא המלח מוציא את צירה ואוסר השחוטה. אבל מיהו אין המלח מוציא את כל הציר. שהציר הוא מיצוי גוף הנבילה. וכיון שאינו יוצא כולו על ידי מלח אינו טרוד לצאת אלא בנחת הוא יוצא. והלכך אע"פ שהשחוטה פולטת יש לה שהות לבלוע ציר הנבילה, כמו שבולעת טעם הנבילה בקדירה אע"פ שגם היא פולטת טעמה. ולא נאמר דבר שכל זמן שהיא טרודה לפלוט לא בלעה אלא בדם, מפני שהמלח מוציא כולו וכן האש. והוא טרוד לצאת ואינו פנוי לבלוע דם חבירו. אבל בציר ושומן לא אמרינן הכי.
[חולין ק"ל ע"א] מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף ז.</h2>
[חולין נ"ח ע"א] אמר אמימר הני ביעי דספק דרוסה דשיחלא קמא משהינן לה, אי הדרא טענה שריין דאיגלאי מילתא דלאו טרפה היא, ואי לאו אסירן. פירוש, דכשנטרפה התרנגולת היא וביצתה נטרפה, דכחד מאיבריה דמיא. ואלא האי דתנן ולד טרפה רבי אליעזר אומר לא ייקרב ע"ג המזבח, ור' יהושע אומר יקרב. במאי קא מיפלגי בשיעברה ולבסוף ניטרפה. פירוש, דנטרפה ולבסוף עיברה לא משכחת לה, דטרפה אינה יולדת. אלא ודאי בשעיברה ולבסוף ניטרפה. ובעובר ירך אמו קא מיפלגי, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ונאסר כאחד מאיבריה, ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וכבהמה אחריתי דמי, ולא נאסר עמה. ומאי דתנן בפרק ששי דעדיות [פ"ה מ"א], ביצת הנבלה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שנגמרה באיסור, מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. פירוש, ביצת הנבילה, אם היתה גמורה, שכיוצא בה נמכרת בשוק, פליגי בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי כיון דגמורה הות, כאילו פירשה מגופה דמיא ולא כחד מאבריה דמיא. אבל ודאי אם לא מצאה גמורה אסורה היא. דכיון שהיא צריכה לאמה כאחד מאיבריה דמיא. ובית הלל היו אוסרין אף הגמורה, שכיון שנמצאת במיעיה ומגופה נבראת, כחד מאיבריה דמיא. ומודים בית שמאי בביצת טרפה, אע"פ שמצאנו אותה גמורה, אסורה מפני שנגמרה באיסור. כלומר לא היתה גמורה בעת שנטרפה, אלא אחרי כן נגמרה באיסור. וכיון שלא היתה גמורה בעת שנטרפה, כאחד מאיבריה דמיא, ונאסרה עמה. והכא בעובר אמאי שרי רבי יהושע, והרי צריך לאמו הוא, ויאסר עמה. ותירץ שאני ביצה דכיון דאגידא בה כגופא דמיא, ואפילו מצאה גמורה אסרי בית הלל, דכחד מאיבריה דמיא. אבל עובר דלא אגיד בגופה אלא יש לו שליה בפני עצמו, אע"פ שהוא צריך לאמו, לאו כגופה דמיא. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, שאם נטרפה הבהמה לא נאסר עוברה. אלא לכשתלד אותו מותר בשחיטה. וחלב הבהמה, כיון שהוא כגופה, נאסר כמו הביצה. ואם נמצאת הבהמה טרפה או נבילה חלב הכחל שלה אסור. ובחייה נמי חלבה של טריפה אסור. והכי תנן לקמן [קט"ז ע"ב], כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במיעיה. עיין בערך ס"ה בספר המכריע.
<h2>דף ט:</h2>
[חולין קכ"ט ע"א] ור' שמעון מטהר. ר' שמעון מאי קסבר. אי מיתה עושה ניפול ליטמי משום אבר מן החי אי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבילה רבי שמעון אסיפא קאי דקתני מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. אלמא שהבשר מקבל טומאה. ופליג רבי שמעון ואומר שהבשר כיון שהוא אסור באכילה לבני נח, דהוי ליה בשר הנתלש מן החי, אינו מקבל טומאה. דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל.
<h2>דף יג:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מתניתין. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר. פירוש, בארבעה פרקים אלו שכל העולם קונים בשר כופין את הטבח שישחוט בעל כרחו, אע"פ שהשור שוה אלף דינר והלוקח לא קנה אלא בדינר בשר והקדים ונתן לו את הדינר, שוחט את השור. ולא מצי למימר "וכי בשביל דינר אחד אשחוט שור זה ששוה אלף דינר ושמא לא יקנו אותו ונמצאתי מפסיד הרבה". דאמרינן ליה "היום כל ישראל קונים בשר ואי אפשר שלא תמכור אותו". לפיכך אם מת השור מת ללוקח, דקם ליה ברשותיה. ומקשה, והא לא משך ואסיקנא א"ר אלעזר א"ר יוחנן בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דא"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, שאין כופין אותו לשחוט, דמעות אינן קונות בלא משיכה. לפיכך אם מת מת למוכר ומחזיר לו המעות, שלא קנו לו מעותיו.
<h2>דף יד.</h2>
[חולין ק"ל ע"א] מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף יז.</h2>
[חולין ע"ט ע"א] ואיבעיא להו מיפשיט פשיטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה, למישרא פרד עם האם. אי אמרת פשיטא ליה, פרד עם האם שרי. ואי אמרת מספקא ליה אסיר. ואסיקנא רב הונא בריה דרב יהושע אמר הכל מודים בפרד עם האם שאסור. מאן הכל מודים ר' יהודה, אלמא ספוקי מספקא ליה ש"מ. ואמרינן נמי ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכוי ורבי אליעזר אומר אינו נוהג בכוי. ואסיקנא דכולי עלמא ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב כול'. מכל הני מוכח דאותו ואת בנו נוהג בזכרים. דאע"ג דליתה לדשמואל דפסק הלכה כחנניה, הני מילי למישרי הנולדין מן הסוס עם הנולדין מן החמור, דלא פשיטא לן דחוששין לזרע האב, אלא מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ולגבי אותו ואת בנו נמי מספקא לן ונוהג בזכרים. עיין מה שכתבתי בערך י"ט בספר המכריע.
<h2>דף כ:</h2>
[חולין י"ב ע"א] אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. היכי דמי אי דידע דגמיר, למה לי "ראה" ואי דידע דלא גמיר, פשיטא. אלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק בחוץ או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט, אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. לעולם דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר, מהו דתימא מדהאי שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר, קמ"ל דאמרינן האי איתרמויי איתרמי ליה אידך שמא שהה ושמא דרס. מהכא מוכח דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהא תלמודא הוא דמקשי הכי, וקיימא לן שאין התלמוד מקשה אלא מהלכה פסוקה. ועוד שמביא ברייתא. ואפילו מוחזקין לא בעינן, דלעילפויי לא חיישינן. והאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אע"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואיכא נמי מיעוטא דהדיוטות דמיקרו ושחטי, וקיימא לן דהיכא דאיכא חזקא דאיסורא חיישינן למיעוטא, כדפסקי' הלכתא בבכורות בפרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ' ע"ב], וכדכתבית בפרקא בתרא דיבמות, אפילו הכי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, משום דהוי מיעוטא דהדיוטות מיעוטא דמיעוטא. דלאו כולהו הדיוטות מנבלי. אדרבה רובא דהדיוטות לא שהי ולא דרסי, ושחטי שפיר, אלא דאיכא למיחש דילמא שהה ודרס ולאו אדעתיה. והו"ל מיעוטא דמיעוטא, ואמרינן בפרק בתרא דיבמות [קי"ט ע"ב] דאפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש. ומאן דבעי למימר דלא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, לאו משום דחיישינן למיעוטא, אלא דלא סבירא ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואדרבה רובא דעלמא הדיוטות נינהו. והילכך איכא למיחש להדיוטות.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מתניתין, בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט" "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו. ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע דשניהן שוחטין ביום אחד. פירוש, והוא הדין אם היו שני רועים, ומכר האחד האם והשני מכר הבת, ויודע שחבירו מכר האם היום, שהוא צריך להודיע חבירי מכר את האם היום. דמה לי ברועה אחד מה לי בשני רועים. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. פירוש, בערב יום טוב האחרון של חג רוב ישראל אין קונין אלא לצורך לשחוט למחר, מפני שהוא רגל בפני עצמו, וכל ישראל מרבין בשמחה לאכול בשר. וגם מי שלא חג בכל ימות הרגל משלים חגיגתו ביום שמיני עצרת. הילכך הדבר ידוע שלמחר עתידים לשחוט. ודוקא בערב יום טוב האחרון, אבל ערב יום טוב הראשון לא, שכיון שכל ימות הרגל לפניו [לא ידוע] מי קונה לצורך מחר ומי קונה לצורך כל ימות הרגל. ולא דמי לערב ראש השנה ולערב עצרת, שאינו אלא יום אחד, והדבר ידוע שלצורך לשחוט ביום טוב קונין. אצל זה שכל ימות הרגל לפניו, וכל ימות הרגל חייב בשמחה, כדתנן בסוכה ההלל והשמחה שמונה, תלינן שהרבה מהם קונין לצורך כל ימות הרגל.
<h2>דף לז.</h2>
[חולין מ"ו ע"ב] ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה, היכי דמי יבשה, אמר רב פפא [משמיה דרבא] כדי שתיפרך בצפורן. ואע"ג דלגבי אוזן בכור תניא איזוהי יבשה כל שתינקב בצפורן ואינה מוציאה דם. התם משום דשליט בה אוירא. אבל ריאה דלא שליט בה אוירא, כל כמה דאינה נפרכת בצפורן הדרא בריא. ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזוותא חזוותא כשרה. ודוקא חזוותא דלא מיטרפא בהו.
<h2>דף לז:</h2>
[חולין י"ז ע"ב] אמר רב חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. פשיטא כיון דכי ניקבה טרפה בעיא בדיקה. בדיקת חכם אמרינן. והא א"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. במערבא בדקי בשמשא, בנהרדעא בדקי במים. רב ששת בדיק אריש לישניה. רב אחא בר יעקב בדיק בחוט השערה. בסורא אמרי בשרא אכלה ובשרא בדיק לה. אמר רב פפא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. פירוש, מפני שהושט הוא רך כבשר, והקנה הוא קשה כעצם צריך לבדוק אבישרא ואטופרא. ואתלת רוחתא בבשר האצבע הסמוך לצפורן ובצפורן, כדי שתהא בדיקה יפה. שפעמים שהבשר מפני שהוא רך נכנס בתוך הפגימה ואינו מרגיש בה. לפיכך צריך אטופרא, שהיא קשה, וירגיש בה. ופעמים שהפגימה דקה והצפורן מפני שהיא קשה עוברת עליה ואינו מרגיש בה. לפיכך צריך אבישרא, שהוא רך, וירגיש בה. א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב חמא בריה דרב משרשיא משמך דאמרת ליה משמא דרבא צריכה [בדיקה] אטופרא ואבישרא ואתלת רוחתא. א"ל אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמרי, משמיה דרבא לא אמרי; רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמי דרב אשי, אייתי סכינא לקמיה דרב אשי למיבדקיה. א"ל לרב אחא בריה דרבא בידקה, בדקה אטופרא ואבישרא ואתלת רוחתא, א"ל יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אטופרא ואבישרא צריכה, אתלת רוחתא לא צריכה, מי לא א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה, וקשיא לן והא איכא צדדין, ואמ' בית השחיטה מרווח רווח, הכא נמי בית השחיטה מרווח רווח. וקיימא לן כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו, וצריכה נמי אתלת רוחתא דחיישינן לצדדין. אי נמי עד כאן לא אמר שמואל אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא, שמא לא יצטדד לו הסכין וינקב קודם שישחוט. אמר רב הונא בר קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח, פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים. פירוש, מפני שאין פסולי הבכור דומין לפסולי המוקדשין, דפסולי הבכור הן מתנה לכהן ואין נפדין ואין נשחטין באיטלז ואין נשקלין בליטרא, מה שאין כן בפסולי המוקדשין, בעבור זה חלקן. והאי דנקיט אוזן הבכור ולא נקט מום, משום דאוזן תני ברישא בפרק על אלו מומין [בכורות ל"ז ע"א]. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח.
[חולין נ"ב ע"ב] והגלגולת שנחבסה ברובה. בעי ר' ירמיה ברוב גובהה, דהיינו מצחה. או ברוב הקיפה תיקו. והילכך בין ברוב הקיפה בין ברוב גובהה טרפה. ותמיהא לי דהא מעשים בכל יום שכל גלגלת האדם נחבטת, וכל זמן שלא ינקב קרום של מוח מתרפא. וכן נמי חסרון הגלגלת [אהלות פ"ב מ"ג] דאמרי בית הלל כדי שינטל מן החי וימות, דהוי שיעוריה עד כסלע. והרי אנו רואים שמשתברת הגלגלת ומקדרים הרופאים עד קרום המוח ומוציאים כמה עצמות שישאר חסרון בגלגלת יותר מכמה סלעים ומתרפא. בשר החופה את רוב הכרס ברובו. פירוש אפילו ברוב קרוע ולא בעינן ברוב נטול.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] מתניתין. בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידים. נשבר העצם, אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו, ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. ובאיזו רכובה אמרו רכובה הנמכרת עם הראש. פירוש, זהו קפץ התחתון שיש בסוף השוק, שהוא עצם האמצעי, שכנגדו באדם נקרא קרסול. ולפי פתרון זה, כל מקום שנחתך בעצם האמצעי הנקרא שוק טרפה. ואינה כשירה אלא בעצם התחתון שהוא רכובה הנמכרת עם הראש. [אמר] עולא א"ר הושעיה כנגדו בגמל ניכר. פירוש, ארכובה דמתניתין היא אותה שניכרת בגמל, שהיא בראש השוק העליון, בין השוק ובין עצם הירך הנקרא קוליס. ולמעלה מן השוק, דהיינו בעצם הירך, טרפה. אבל בעצם האמצעי של שוק כשירה כל מקום שנחתך שם, חוץ מצומת הגידים שהוא למטה בסופו של שוק. אמר ליה עולא לרבה ואמרי לה לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידים. פירוש, אע"פ שהוא למטה מן הארכובה טרפה. אלא לדידך מאי שניטל צומת הגידים היא היא. פירוש, דהא לדידך צומת הגידים למעלה מן הארכובה הוא. אמר ליה ארכובה בלא צומת הגידים צומת הגידים בלא רכובה. והא נחתכו קתני. אישתיק. פירוש, נחתכו תרתי איכא רכובה וצומת הגידים. ואם איתא דמקום צומת הגידים הוא מן הארכובה ולמעלה, אמאי תני נחתכו דאיכא תרתי, עצם הארכובה וצומת הגידים. והא בשבירת הארכובה בלבד טרפה, או בניטל צומת הגידים בלבד. אלא לאו ש"מ מדקתני נחתכו דצומת הגידים לא הוי למעלה מן הארכובה. דכל השוק הוי למטה מן הארכובה. ואם נחתך השוק למעלה מצומת הגידים כשירה, דלא ייקרא אלא מן הארכובה ולמטה. ולא ייקרא מן הארכובה ולמעלה אלא בעצם הקולית. ואם ניטל צומת הגידים, אע"פ הוא מן הארכובה ולמטה, הויא טרפה.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות. מאי טעמייהו דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בנקבות בין בזכרים [וכו'] ת"ל אותו, אחד ולא שנים. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו. מאי ואם נפשך לומר, וכי תימא "אותו" זכר משמע הרי הוא אומר בנו. וחנניא, כתיב אותו דמשמע זכר, וכתיב "בנו" דמשמע נקבה. הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. [ע"ט ע"א] אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כחנניה. ואזדא שמואל לטעמיה דתנן רבי יהודה אומר כל הנולדין מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה עם זה, והנולדין מן החמור אע"פ שאביהן סוס מותרין זה עם זה. פירוש ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. דכיון דשוו אהדדי, שצד סוס וצד חמור יש בשניהם שרו. בין אם תאמר חוששין לזרע האב בין אם תאמר אין חוששין לזרע האב, מין אחד הם. אבל הנולדין מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מידי פרדות אחת הם. מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב, והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא הוא ואידי ואידי חד מינא הוא. ומדקרי ליה שמואל לחנניה חכמים ש"מ דסבירא ליה דהילכתא כותיה. והיינו דאזדא שמואל לטעמיה. ולית הילכתא בהא כשמואל דשרי הנולדין מן הסוס עם הנולדין מן החמור. דאמרינן, אמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי לכודנייתא לדיספק עיין בהנהו דדמיין להדדי ואעיל. פירוש, עגלה שהיא למרכבת אנשים. ואמר לו "הכנס לי אותן הפרדות הדומות בסימניהן. דאמר אביי עבי קליה בר חמרא ציל קליה בר סוסיא. ואמר רב פפא רבי אודניה ורבא גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה וזוטר גנובתיה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. שהרי סומכים עליהם באיסור כלאים ואמרינן נמי בשלהי מסכת כתובות [קי"א ע"ב], יצחק שמעון ואושעיא אמרו הלכה בפרדות כרבי יהודה. אלמא ליתא לדשמואל דשרי הנולדין מן הסוס ומן החמור.
[חולין ע"ט ע"א] ואיבעיא להו מיפשיט פשיטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה, למישרא פרד עם האם. אי אמרת פשיטא ליה, פרד עם האם שרי. ואי אמרת מספקא ליה אסיר. ואסיקנא רב הונא בריה דרב יהושע אמר הכל מודים בפרד עם האם שאסור. מאן הכל מודים ר' יהודה, אלמא ספוקי מספקא ליה ש"מ. ואמרינן נמי ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכוי ורבי אליעזר אומר אינו נוהג בכוי. ואסיקנא דכולי עלמא ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב כול'. מכל הני מוכח דאותו ואת בנו נוהג בזכרים. דאע"ג דליתה לדשמואל דפסק הלכה כחנניה, הני מילי למישרי הנולדין מן הסוס עם הנולדין מן החמור, דלא פשיטא לן דחוששין לזרע האב, אלא מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ולגבי אותו ואת בנו נמי מספקא לן ונוהג בזכרים. עיין מה שכתבתי בערך י"ט בספר המכריע.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. פירוש, העובר שבמעי הבהמה הוא ניתר בשחיטת הבהמה, כדנפקא לן מכל שבבהמה תאכלו. ואם הוציא שום אבר לחוץ, ועמד בחוץ בשעת שחיטה, כל עובר שבפנים מותר, ואותו האבר שיצא לחוץ אסור כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה כיון שראה פני השדה הרי הוא כטרפה ואסור. ואם הוציא ידו והחזירה קודם שחיטה מותר. הוציא את ראשו הרי הוא כילוד. ואין חזרה מועלת לו להתירו. ואם יצא חי, שכלו לו חדשיו, טעון שחיטה. ואם יצא מת הרי הוא נבלה ואסור. חותך מן העובר שבמיעיה. והניחו בפנים מותר באכילה בשחיטת הבהמה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. אע"פ שהניחם שם קודם שחיטה, משום דהוו אבר מן החי. ונקט טחול וכליות, שאין הבהמה נטרפה בהן, והם אסורים ובהמה מותרת. אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ ממחיצתו נאסרה, כטרפה שאין לה תקנה. והאי דקתני והחזירו מותר, מסיק רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך. פירוש, שאם לא החזיר האבר חותך כל האבר היוצא, שדינו כאבר מן החי. ומקום החתך שאינו לא בפנים ולא בחוץ, נהי שאין בו איסור יוצא מפני שלא יצא לחוץ, מכל מקום לא קרינא ביה כל שבבהמה תאכלו, שהרי אינו בפנים. אבל אם החזיר האבר עצמו שיצא לחוץ לא מהניא ביה חזרה, דנעשה כטרפה ואין לו תקנה. אבל מקום החתך שלא יצא לחוץ הוא ניתר בחזרה, מפני שחזר להיות בתוך הבהמה. וחותך האבר שיצא בצימצום, והשאר מותר.
<h2>דף נד.</h2>
[חולין קל"ו ע"ב] אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלתא סבי כרבי אילעאי בראשית הגז, דתניא רבי אילעאי אומר אינו נוהג אלא בארץ, כרבי יהודה בן בתירא בד"ת, דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין ד"ת מקבלין טומאה. כרבי יאשיה בכלאים דתניא רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והא דאמרינן כרבי אילעאי בראשית הגז פירש המורה והוא הדין למתנות. וכך הסברא מוכחת כדברי המורה, דהא תרוייהו נתינה נתינה יליף להו מתרומה. אבל מיהו קשיא לי מאי דאמרן גבי מתנות בפירקא דלעיל [קל"ב ע"ב] רב נחמן בר יצחק קניס גלימא ורבא קניס אטמא. והא איהו הוא דאמר נהוג עלמא כתלתא סבי. ואם כן מוכיח דדוקא בראשית הגז נהוג כותיה, ומשום דראשית הגז ילפא מרישיה דקרא, דאיתקוש להדדי. אבל נתינה נתינה לא ילפי'. ואין לומר דבתר הכי נהוג כרבי אילעאי, ומאי דקניס גלימא מקמי דלינהוג. דהא בשילהי פרק קמא דקידושין [ל"ט ע"ב] מוכח שאף אותם שקדמו לרב נחמן בר יצחק סבירא להו הכי. דאמרינן התם, רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי ביני גופני, אמר ליתי מר נישמתיה, אמר ליה לא צהריתו, הא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והיכא קיימא לן [הכי], אי לאו משום דנהוג עלמא כתלתא סבי. וגם אין לומר דמאי דקניס רב נחמן בר יצחק בארץ ישראל הוה, דהא תלמידיה דרבא הוה, ושניהם היו בבבל. אבל מכל מקום העולם סמכו על זה ואין מי שיתן מתנות בחוצה לארץ.
<h2>דף נו:</h2>
[חולין כ"ה ע"ב] האחין השותפין כול'. פירוש, כל אדם שיש לו צאן חייב לעשרן בכל שנה ושנה. וגם חייב ליתן קולבון עם חצי שקלו. וקולבון הוא מעה קטנה, והיו נותנין אותה כדי שלא יפסיד ההקדש בצירוף חצאי השקלים בעשותם שלימים שדרך השולחני להרויח. והילכך כל אחד מישראל חייב בקולבון. ואם יש לאדם בן והוא שוקל בעבורו, נותן שקל שלם, בעבורו ובעבור בנו. ואינו נותן קולבונות, כיון שהוא נותן שקל שלם. ואם רוצים שני בני אדם להצטרף יחד ליתן שקל שלם בין שניהם, חייבים שני קולבונות. אך השוקל על יד בנו או על יד שכינו או על יד בן עירו, כיון שמכיסו הוא פורע בעבורו, הוא פטור מן הקולבונות. ושני בני אדם שהיה להם צאן ונשתתפו פטורין ממעשר בהמה, דרחמנא אמר "אשר יהיה לך", ולא של שותפין. הילכך האחין השותפין אם עדיין לא חלקו את ירושת אביהם חייבין במעשר בהמה כמו שהיה חייב אביהן, ופטורין מן הקולבון, כיון שמכיס אחד פורעין כמו שהיה פורע אביהן. ואם חלקו ואחר כך נשתתפו פטורין ממעשר בהמה כדין כל שותפין דעלמא. וחייבין בקולבון, כי עכשיו שני כיסין הן.
